כואבת לי הבטן.
כואב לי הראש.
כואב לי הלב.
כואב לי הכל.
פאקינג רוצה לכתוב אבל לא מצליחה
באלי לצרוח שכל העולם ישמע
באלי לשתוק עד כדי שיגעון
באלי להיעלם.
ואף אחד לא מבין..
אף אחד לא יודע מה אני מרגישה..
אפילו היומן האישי שלי לא יודע..
אפילו אני לא יודעת.
כל הזמן שואלת את עצמי
מה קורה לי??
what the fuck is wrong with me??
למה אני כלכך חסרת שקט?
למה אני כלכך חסרת מנוחה?
למה אני בודדה?
האם להיות בודד הוא משהו שאני אצטרך להתרגל אליו?
עוד מעט היא עוזבת.
ועם השנייה אני בכלל לא מדברת.
רק סגורה בחדר ושומעת 'לד זפלין'
אני משתגעת.
אני משתגעת.
אני משתגעת.
כבר אין לי כוחות להיות..
חיי אינם חיים.
(כבר הבנו את זה בפוסט הקודם..)
ובעוד כפחות משנה מהיום
אני אחזור לסורי.
אני אחזור לשחור,למרה השחורה.
זה כבר צפוי מראש.
איך מצפים ממני למשהו אחר?
רק לשם הגוף,הלב,הנפש, שלי מכוונים.
כל הזמן אני חוזרת לזה..
למה בכלל לנסות??
הלוואי ולא הייתי מתחילה עם זה בכלל.
פאקק
;){kind=link}