דמעות בגרון. למה? למה יש לי דמעות? למה אני רוצה לבכות? מרגישה כלכך חלשה. הפסיכולוגית אמרה שיש לי כוחות אבל אני לא מאמינה לה. כבר נשברתי כלכך הרבה פעמים, בגלל דברים שקרו, ואני עדיין שוכבת על האדמה,חצי מדממת. חצי חיה. לא יכולה לסבול יותר. אני לא יכולה יותר. הכל מכביד עליי. לוקח לי את הנשימה ואני לא מסוגלת לנשום, לא מסוגלת לחיות. איך חיים בכלל?? איזה חיים אלה כשאת בקושי קמה מהמיטה בבוקר והולכת לעבודה שאת בטוחה שבסופו של דבר כשתצאי משם את תשקעי שוב למרה שחורה ולדיכאון? זה נקרא לחיות שאת רוצה לבלות כל שניה מהיום שלך בלשכב על המיטה ולכתוב ולקרוא? אלה חיי פנטזיה. אלה לא חיים. אני לא מרגישה בכלל שיש לי כוחות להתמודד עם דברים. היום היה לי סוג של ריב איתה. ממש התעצבנתי עליה. וזה פשוט שאב ממני את כל הכוחות. אחרי זה פשוט ישבתי במרפסת ושמעתי שירים וכמעט בכיתי. אני עצובה. כלכך עצובה בגלל דברים בה שקשה לה להתמודד איתם. ופאק, אני רוצה לעזור לה. אני לא יכולה. זה דבר שהיא צריכה להתמודד איתו לבד.. אני רק רוצה להבהיר לה עד כמה אני באמת רוצה ואוהבת אותה. ואני רוצה להגיד לה שאני בוחרת בה כל יום מחדש,להיות הפרטנרית שלי,האהובה שלי.ואני לא מצטערת על זה. אני לא חשה כבולה אליה, או מחויבות להיות איתה, או שאני איתה מתוך רחמים. אני איתה מתוך אהבה. מתוך זה שאני באמת רוצה להיות איתה..
וזה אליה:
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. ואת יודעת שאהבה אצלי זה דבר שתופס הרבה מקום ואני לא מחלקת אהבה סתם. אלא רק לאנשים שאני באמת באמת מרגישה בטוחה לשים את ליבי בידיהם, ואיתך אני מרגישה בטוחה. אני מרגישה הכי טוב כשאת פה,כשאת איתי. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך. את אהובה שלי. יקרה לי כמו זהב,אפילו יותר מזהב.
לפעמים אני מרגישה שזה עולם משוגע,שלא רק אני המשוגעת. שזה העולם משוגע,שהכל משוגע, שאין שומדבר שפוי בעולם. ולפעמים אני מרגישה שאני האדם הכי לא שפוי עלי אדמות, שצריך להכניס אותי למחלקה סגורה ולהלביש אותי בכותנת משוגעים. הקולות, המחשבות, האוכל, הכל משגע אותי. אני משוגעת. את זה כבר הבנתי ממזמן...
;){kind=link}